המים, המורים הרוחניים הגדולים שלנו
מאת חן עתיד
“אלוהים מגלה את עצמו בברואיו וכל מי שרוצה להכיר את אלוהים חייב להכיר את מהותם האמיתית של ברואים אלו.” (ד”ר רודולף שטיינר, שלבים של ידע עליון)
המים יכולים ללמד אותנו כל-כך הרבה על הדרך הרוחנית ועל המהות החברתית, אם רק נלמד להתבונן בהם כראוי ולשים-לב לדברים החשובים באמת.
המים מלמדים אותנו את כוחו של הוויתור, לא הכנוע, לא של אדם המבטל עצמו מחוסר הערכה עצמית, אלא ויתור מתוך כוח רוחני, יוצר.
“הרחם האוניברסלי”
אנו יודעים,מֵחקר החיים,שכל צורות-החיים המוּכּרות על-פני כדור-הארץ חייבות לעבור שלב אחד לפחות ממחזור החיים שלהם במצב נוזלי–כמים.העוּבּר ברחם הֵאם,הגולם הנהפך לפרפר, ישוע בטבילה בירדן המקבל את כריסטוס אל קיומו הפיסי. הסיבה הכימית לכך היא שהמים הם המדיום האידיאלי לריאקציות כימיות, כי המים יכולים לספק לשוהה בהם ביטחון
להתחבר עם מישהו או להיפרד ממנו. הִאם אנו יכולים ללמוד מ”המארחים האולטימטיביים” הללו איך ליצור מרחב התומך בחיים, מרחב שבו כל שיחה אמיתית מתרחשת מתוך הקשבה, מתוך הכלה, מתוך נשיאה; מרחב שבו שיחה נהפכת למחול, שבו הפנימי והחיצון מוצאים דרך לביטוי עצמי, שבו מותר להתלבט, לטעות; מרחב שאינו מכתיב אלא מאפשר, תומך ונושא את הפרטים המצויים בו? סלע חד הנקלע לדיאלוג שכזה יתעגל עד שיהיה לגרגר של חול שמלוא עולם בו.
“המערבולת”
בעולם הפיסי של העצמים המוצקים, תמיד מתקיים “משחק כוח” במרחב. כאשר שני עצמים מוצקים נפגשים במרחב, חייב להתרחש אחד המצבים האלה: גוף אחד ידחוף את האחר או יזוז או שתתרחש התנפצות. בהיאבקות פיסית אנושית – אדם משתלט על המרחב או מורחק מהמרחב או נאבק על המרחב
עד הסוף המר. כאשר שני זרמים חזקים של מים נפגשים במרחב, במקום להיכנס למאבק כוח, הם נכנסים לריקוד משותף סביב מרכז משותף, ו”בעין המפגש” נוצר מרחב חדש, פנוי, שחודר למעמקים ומאפשר לאלמנט גבוה יותר, האוויר, לחדור. האם אנו יכולים ללמוד מכך איך להיפגש כבני-אדם – לא לוותר עלעצמנואלאלהביאאתעצמנובמלואהָעצמה,ועםזאתלקבל למרחב של המפגש גם את מלוא עצמתו של האחר, כך שלא נבטל זה את זה? האם כמוב מים,הָעְצמות המשותפות יתחילו “לרקוד” סביב מרכז משותף ולמרכז הזה יוזמן אלמנט גבוה יותר ממה שכל אדם יכול להביא לבדו, בלא המפגש המשותף?
“הוויתור היוצר”
למים יש תכונה של “ויתור מכיל.” הם אינם דורשים לעצמם צורה מוגדרת, הם מקבלים את הצורה של הכלי שלתוכו הם נשפכים. אין להם “אגו,” אך בכך שאין הם דורשים צורה, הם יוצרים מרחב שמאפשר לדברים לחוות את עצמם, להגדיר את עצמם לעצמם. אנו יודעים שבעולם הפיסי, ככל שנפעיל יותר כוח רצון, כך נוכל “להזיז הרים.” כלומר אם אנחנו רוצים לעשות מעשה, להביא לידי שינוי בעולם הפיסי, אנו צריכים להעמיד את רצוננו, להפגין רצון חזק. אך חוק ידוע הוא, בכל הדרכים הרוחניות האמיתיות, שכדי להשיג דבר-מה בעל ערך בעולם הרוחי, עלינו לוותר כליל על הרצון העצמי שלנו, האגואיסטי, ולהתמסר לאלמנט שאת מהותו הרוחנית אנחנו רוצים לדעת. עלינו לַפנות מרחב חדש, כדי להכיל, להתמסר ולהשתאוֹת. במקומות אחרים התהליך הזה נקרא “אהבה בלא תנאי,” המצב שבו האדם “שם את עצמו בצד” ואומר לעצמו: “אני, רצוני, רגשותיי, מחשבותיי, אינם חשובים כעת; אתן לדבר העומד
מולי לדבר, אהפוך עצמי למים.”
כאשר שני זרמים
חזקים של מים
נפגשים במרחב, במקום
להיכנס למאבק כוח, הם נכנסים לריקוד משותף סביב מרכז משותף, ו”בעין המפגש” נוצר מרחב חדש, פנוי,
שחודר למעמקים ומאפשר לאלמנט גבוה יותר, האוויר, לחדור. האם אנו יכולים ללמוד
מכך איך להיפגש כבני-אדם – לא לוותר על עצמנו אלא להביא את עצמנו במלוא
הָעצמה ועם זאת לקבל למרחב של המפגש גם את מלוא עצמתו
של האחר,כך שלא נבטל זה את
זה?
אופי של מים
הטוב העליון הוא כמו מים הטובים ומועילים לאינסוף דברים ושרויים ללא טענות בכל המקומות
הייתי אומר שלטאו יש אופי כמו של מים שניהם מקבלים כל צורה ונמצאים בלי לדרוש מעצמם דבר גם במקומות שאין בהם הרבה כבוד
מתוך ספר הטאו, לאו צה. תרגום והערות: ניסים אמון. הוצאת אבן חושן 2004
“התנועה הנצחית”
המים לעולם אינם מפסיקים לנוע, תמיד הם נעים במעגל, במחזור נצחי, מֵאדים –להתעבות-לגשם-לנחל-לים-לֵאדים. גם הקרחונים, שבהם נדמה כי תנועת המים עוצרת, נמצאים בתנועה איטית ומתמשכת. כאשר קופאים המים, מתרחשת תופעה הנקראת “האנומליה של המים.” בניגוד לכל החומרים בטבע, אשר מתכווצים בקירור, המים דווקא מתרחבים ומאבדים ממשקלם הסגולי בטמפרטורה נמוכה מ-4 מעלות צלזיוס, מה שגורם לקרחונים לצוף מעל פני-המים ולא לשקוע. בזכות האנומליה של המים, יכלו החיים להתפתח בקרקעית
האוקיינוסים. האם אפשר ללמוד מהתנועה הזאת דבר-מה על המהות של הכוחות המרפאים, הן כוחות הריפוי הנפשיים הן כוחות הריפוי הגופניים? לא לעצור, לא להתמצק, לא לשקוע, לנוע, להשתנות, לצמוח, לעבור מטמורפוזות, טרנספורמציות והתחדשות, צחוק ודמע, עצב ושמחה, פירוק ובנייה, להיות ולחדול, מוות וחיים חדשים.
“המחזירים לחיים – כוחות התחייה”
בהרים הגבוהים, החומר מוּצא ממעגלי החיים. המים הנמצאים גבוה מעל האדמה )בעננים(, עמוק מתחת לאדמה )מי התהום( ועל-פני האדמה אינם נותנים לאדמה לצאת ממעגל-החיים. כאשר מים יורדים כגשם על ההרים, הם חודרים דרך סדקים לתוך הסלעים הקשים ביותר, אך תכונת המים היא שבקפיאתם הם מתרחבים, ואז הסדקים גדלים, הסלעים מתפוררים, וכשהקרח נמס, המים נושאים את שברי הסלעים למטה וזורמים אל הנחלים, נעשים שוב זמינים לצמחים וגם מעלים דרך שורשי הצמחים את המינרלים הכלואים עמוק מתחת לפני הקרקע ומזיזים בזרימתם על-פני האדמה את החומרים ממקום למקום. האם אנחנו יכולים ללמוד מהם לראות את העולם כמרקם אחד, כגוף חי אחד, להיות כמים שאינם מבדילים בין לאומים, גבולות
ומרחבים סגורים?
“כוחות הטיהור העצמי”
כלמהשנֵמסבתוךמיםסופולצאתמהם.למיםישהתכונה לקחת אליהם הרבה מאוד חומרים, אך רק לזמן מוגבל; הם נותנים לתהליכים להתרחש בתוכם )ראו “הרחם האוניברסלי”(, אך אין הם “רוצים” להחזיק את הדברים, אין להם “צורך” ברכוש, לכן לאורך הנחל או באגם, הם ישחררו את החומרים ושוב ינקו את עצמם, בדרך של אידוי או זריקת החומרים לגדות; הם ישובו ויטהרו את עצמם רק כדי להתפנות להכלת
חומרים חדשים בהמשך הדרך… האם גם אנו יכולים לחיות בקשר שכזה עם החומר, כך שתמיד ניקח אותו בהשאלה, לא “במתנה,” נתייחס אליו לא כאל רכוש שלנו אלא כאל רכושו של העולם, שניתן לנו לשימוש רק לזמן מוגבל ושעלינו תמיד להחזירו ולהמשיך את המסע בלעדיו?
לסיכום…
מעל הכול, המים מלמדים אותנו על מהותה של האהבה; האהבה לחיים, לעולם, לאדם האחר ולעצמנו. האם לא בא הזמן לשוב ולקדש את החומר האלוהי הזה, לחנך את ילדינו, את חברינו ואת עצמנו לשמור עליו?
פורסם לראשונה בירחות אדם עולם
